אני ממש ממש לא אוהבת כשיש לו ריח של חדר ניתוח .
זה מן ריח של חומר חיטוי .
כל הגוף צבוע בחום, מלוכלך כזה !!!
וכל כך הרבה מדבקות ופלסטרים ופדים …
כמה צלקות כבר יכולות להיות על בטן וחזה של ילד כל כך צעיר .
כמה ?
וצריך לקלף ממנו את הכל, כל פלסטר, וכל מדבקה …
והוא צורח, ושונא אותי, ואומר לי שאני וכל הרופאים מכאיבים לו. הפכתי להיות אוייב, במלוא מובן
המילה .
וכל פעם שצריך לדקור אותו, הוא צורח כל כך, ואפילו ממחלקה אונקולוגית בקשו מאיתנו לצאת, כי שם
יש עוד הרבה כוכבים קטנים, ולכולם קשה, והצרחות שלו מקשות על אחרים …
אז ביום שניסו לדקור אותו, אחרי שעתיים הוא קיבל על עצמו את הדין .
נכנס מבוייש בחזרה למחלקה, וביקש מהאחות האהובה עליו שהיא תדקור אותו .
היא דקרה מאוד בעדינות, אבל אני בכלל לא הרגשתי את המשקל שלו עלי .
הוא כל כך פחד ושקשק, ממש רעד, וייבב בשקט לוחש ומובס "למה אני תמיד צריך לקבל זריקות , "
ו"בבקשה, תבקשי מהם שלא יפגעו בי "…
יש עוד הרבה על הלב .
אני מרגישה שאני צריכה עזרה מקצועית, אי אפשר להכיל את כל הכאב הזה .
ומי שלא חזקה על ידו, אסור לה להיות שם, כי זה מזיק במקום לעזור .
ודווקא הצום הקודם עבר בסדר, בעזרת העצות שקבלתי .
אבל אני נופלת שוב וממשיכה לנגן את תקליטי השבורים .
אופיר עבר אתמול ניתוח. הם אומרים שזה ניתוח ממש קטן ….
היום הוא הרגיש ממש טוב, באנו הביתה והכל נראה יותר קל .
התעקש, כולו מכופף וכאוב, לרדת למגרש המשחקים, לפגוש חברים …
זה הסבל שלו שקשה לי .
אחרי שהכאב עובר, אופירי מפנה את הגב להכל .
אפילו לסרטן המתרבה, הרוחש