אופירי היה מאושפז במשך 5 וחצי שבועות בבית ויזל. הוא ישן ונשם בכוחות עצמו. שינה שלווה לדעתינו ", תרדמת" לדעת רופאיו. האשפוז היה מתיש, כבד, רצוף משברים מכל הסוגים: שלנו, של נעמה ויואב, של כל המשפחה. החלטנו לקחת אותו הביתה, היה לנו ברור שבבית יקבל את הטיפול הטוב ביותר והמחייה ביותר. בחרנו את ג'ני להיות לנו לעזר בטיפול, וחזרנו הביתה.
כעבור כ -6 שבועות בבית, באמצע לילה אחד, אופירי התעורר והחל לדבר. פתאום אמר לאמא שהוא רעב. בחדר הסמוך, אבא הרגיש עצמו בחלומות המופלאים ביותר, הוא היה בטוח שהוא הוזה, חולם ממשאלות ליבו .
סיפור ההתעוררות היה מהיר ביותר ונפלא. תוך 24 שעות אופיר התעקש לחזור לתזונה רגילה: שניצלים, פירה וקולה. תוך שבועיים עשו זכרונותיו דרך מדהימה בין תקופות חייו השונות. היו לו זכרונות מהיותו תינוק, דרך גן הילדים של תרצה, ועד לגיל ,9 יום ההולדת האחרון שזכר. הרי את יום הולדת 10 חגגנו בבית ויזל בתל השומר, כשהוא ישן .
אופירי דיבר עם נעמה ויואב, צפה בטלויזיה, צחק איתם צחוק מתגלגל, ונעלב כשהרגיזו אותו. היו אלה שבועות נפלאים. כל יום היה חגיגה מתמשכת. אהבתינו לא ידעה גבולות.
התעצמנו כולנו יחד איתו, הלב התרחב! נעמה ויואב אצלו במיטה, על כסא הגלגלים כולנו נוסעים ומטיילים, אפילו לפיקניק ביער חולדה יצאנו ביחד. ואופירי שלנו איתנו .
בסוף החורף ,2005 בקצב איטי ביותר, החלה שוב נסיגה. אופירי נחלש מאוד, חזר לישון הרבה והיה שקוע מאוד מאוד בעולמו הפנימי. הוא מיעט לשוחח איתנו, ויחד עם זאת היה
איתנו כשהצליח. חגגנו את ליל הסדר יחד, כשכל המשפחה המורחבת מסביבנו. אופירי ביקש: "אולי כולם יוכלו לאכול איתי כאן בחדר שלי, על המיטה שלי "?
זו הייתה תקופה מופלאה. ימים של עצב ויגון עמוקים, פרידה ארוכה ומתמשכת מילדנו הנפלא, שנוכחותו בחיים הללו הלכה ודעכה. כאב עצום שלא מרפה, תובנות והבנות. חווינו תחושות שגם היום קשה מאוד לתאר במילים. ויחד עם כל הקושי הזה, הייתה זו תקופה של יופי נדיר, הזדככות וטוהר שלא חווים בשטף החיים הרגיל. הייתה תחושה של חווייה גדולה מהחיים. אספנו אינספור חוויות לתמיד, של אמא ואבא, אחות ואח, בצל חייו הגדולים של ילד הולך וכלה .
כשבועיים לפני שהלך, בלילה אחד של קיץ, החלו קשיי נשימה חזקים. אופירי נשם בכוחות עצמו, אך נשימתו הייתה מאומצת מאוד. כמה פעמים הובלנו אותו לבית החולים וחזרנו איתו הביתה. אף אחד מהצוות הרפואי לא אמר דבר, ונדמה שרק אנחנו לא הבנו שאלה הם באמת הימים האחרונים שלנו איתו. היינו משוכנעים, ממש בטוחים, שזה עוד משבר שממנו יתאושש בוודאי בקרוב, כפי שהתאושש ממשברים קודמים .
וטעינו .
בדיוק שבועיים לאחר שהתחילו קשיי הנשימה, הכל נגמר .
והיינו שלושתנו יחד. אופירי, אמא ואבא .