בוקר יום רביעי. אופירי מתעורר ב5:45 כהרגלו ובא אלינו לחדר לברכנו בברכת "בוקר טוב". הזכרתי לו שחופש הבוקר, ועודדתי אותו לחזור לישון במיטתו. את נימת ה"טוב, אמא" שלו באותו בוקר לא אשכח לעולם. הייתה בה עדינות מיוחדת ששמורה רק לאופירי, מן קבלה ורוך מיוחדים, שלא נוכל שוב לדעת מה היה פשרם באותה השעה .
זה היה בוקר מסוייט. אופירי לא התעורר עוד. היינו בקשר טלפוני עם שלומי קונסטנטיני כל כמה דקות. בשעה 12:00 נסענו לבית החולים .
לא ידענו באותו בוקר שאופיר יישן במשך שלושה חודשים ארוכים וקשים .
לא ידענו שהוא יחזור ממקום ממנו אף ילד לא חזר לפניו .
לא ידענו דבר על מהות החיים ומשמעותם, לא ידענו .
אבל הרגשנו.