כתות א' וב' עוברות בשקט יחסי, פרט לתאונת הדרכים ממנה ניצל בנס. בתאונה פגעה בו מכונית סמוך לביתנו. אופיר קיבל מכה חזקה מאוד ואיבד את ההכרה לכמה דקות .
זו הייתה בהלה אמיתית, אחד הרגעים בהם איבד הסרטן משמעות. החשש לחייו היה כבד, אולם קצר. אופיר התאושש מהר מאוד וחזר לחיים רגילים, אולם מאותו רגע כבר לא היה לנו שקט. המשברים הגיעו בזה אחר זה. אשפוזים רבים וניתוחים מתישים, חוסר יציבות וחוסר איזון שנגרמו מהמכה החזקה שקיבל .
בתחילת כתה ג' כבר ראינו נסיגה משמעותית במצב הקליני. הייתה זו תקופה קשה מאוד לכולנו. כל כמה ימים הכאבים התגברו מאוד עד שלא יכול היה לשאתם, ורצנו איתו לבי"ח "דנה" לבצע ניקוז או להחליף את ה"שאנט , " פרוצדורה ניתוחית מלאה בהרדמה מלאה. זו הייתה מסכת בלתי נגמרת של פחדים, ותחושה שאין לנו עוד הרבה זמן איתו. אופירי נחלש מאוד. היה לו כבר קשה ללכת בקצב רגיל, וכל צד שמאל היה חלש יותר. מהתקופה הזו אין לנו כמעט צילומים. פחדנו מאוד והיה לנו מאוד קשה לראות אותו במצב החדש. לא העזנו לצלם אותו. כל צילום משמעותו הייתה הנצחה, ולא רצינו לחשוב שאולי באמת תישארנה לנו בקרוב רק תמונות…
אבל לאופירי הייתה תכנית אחרת. בעקבות החלטה שלקחנו, לבצע ניתוח יזום שהומלץ לנו, חווינו יחד עם אופיר התאוששות פתאומית נפלאה לקראת חג הפסח . בתום חופשת הפסח אופיר חזר לביה"ס כילד שנולד מחדש. כולם קבלו אותו באהבה רבה ובשמחה. זה באמת היה מופלא וכל כך בלתי צפוי, לראות את מצבו משתפר. הוא בלע את החיים. שמח ללכת כל בוקר לבי ס" , נהנה מכל רגע שנשאר שם, ויחד עם הצוות החינוכי הכנו לו תכנית לימודים מיוחדת, שתעצים אותו ותיתן לו עוד ועוד חוויות של הצלחה, של חיים…
אולם התקופה הזו הייתה קצרה מידי. אופירי לא הצליח לסיים את שנת הלימודים בכתה ' ג וגם החמיץ את חגיגת סיום כתה ו' של נעמה .
בחופש הגדול בין ג' ' לד הוא חווה יותר ויותר משברים. מידי כמה שבועות הוא עובר מעין "התקפות שינה" שנמשכות בין יומיים ועד עשרה ימים רצופים. ברור שהמצב לא משתפר , אולם מישהו עדיין שומר על הילד שלנו. נעמי שמר הולכת לעולמה באמצע התמוז… אופירי שוכב ב"דנה , " מתפתל מכאבי ראש ושואל אותי ", איך זה יכול להיות שנעמי שמר נפטרה… היא לא כל כך זקנה, אמא…"
בתוך כל הכאוס הזה, החלטנו לקיים הבטחה שניתנה לנעמה ויואב, לקחת אותם לארה"ב לביקור משפחתי חשוב. ההחלטה לפצל את המשפחה הייתה החלטה כמעט הזויה. כל כך דאגנו לו, אבל דאגנו גם לשני ילדינו הנוספים. אי אפשר היה לאכזב אותם, לא רצינו להיכנע לפחד וידענו עמוק בפנים, שהחלטה כזו ממש מייצגת את הדרך שלנו להתמודד עם המחלה הזו. כשהתקופות קשות, אנחנו חיים טוב, על אף הכל! אופירי נשאר עם אמא בבית חולים, וההרגשה הייתה שהוא יחכה לאבא ,לנעמה וליואב . וכך בדיוק היה .
מתוך התמודדות קשה מאוד, אופירי מתאושש. אחרי ניתוח מפתיע, אחרי שכיבה של כחודש רצוף במיטה… יצאנו ביחד מבית החולים, לאט לאט, אבל על שתי הרגליים! נסענו ישר לביקור בקניון רמת אביב, כי זה מה שאופירי ביקש. הוא בקושי הצליח ללכת, אבל הלכנו ברגל כי רצינו. ההתרגשות הייתה רבה. גם היום קשה לתאר את תחושת הניצחון שחווינו יחד באותו ערב .
החופש הגדול מגיע לסיומו במהירות מפתיעה. אנחנו מתכוננים במרץ למסיבת הבת-מצווה של נעמה. ההזמנות כבר נשלחו, החצר של סבא וסבתא מטופחת ומוכנה לאירוע, התפריט המיוחד נבחר, ואנחנו שוקדים בלילות על מצגת מיוחדת, מכינים אותה בהפתעה לנעמה.
באחד הלילות בעודי יושבת ליד המחשב, אופירי מתעורר ונעמד מאחורי בשאלה "אמא, מה את עושה ", "? אני מכינה לנעמה הפתעה, זו מצגת לכבוד החגיגה שלה… אבל אתה מוכרח לשמור על הסוד הזה ולא לגלות לה דבר". "זה בסדר, אמא. את יודעת שעד הבוקר אני כבר לא אזכור כלום. אני במילא כבר לא זוכר כמעט שום דבר".
אופירי איבד כמעט לחלוטין את הזיכרון לטווח קצר. גם את תחושת הזמן. הוא יכול היה לשבת ללא מעש במשך שעות, או דקות, או שוב שעות, ולא להרגיש בזמן העובר. אי אפשר להסביר את הפחד הנורא שאחז בנו למראה מהתופעות הכל כך לא שגרתיות הללו, כשהן קורות לילד שלנו. אבל אופירי לא סבל מהתופעות האלה. הוא הרגיש עטוף ומחובק ומוגן, בדיוק כפי שרצינו ונהגנו עימו .
בראש השנה הוא נרדם ליומיים, ולפני יום כיפור שוב נרדם. ביקשנו בלב סליחה מכל העולם, ומאלוהים, ומאופיר, ומכל מי שהיה מוכן לשמוע… רק שיתעורר, רק שימשיך להיות…
והוא התעורר. בדיוק בערב החג. הרגשנו שקבלנו מתנה מקודשת לכבוד יום הכיפורים .
שאולי זה היושב במרומים, ההוא שבד"כ אנו מחשיבים אותו כלא רואה דבר, לא
רחום ולא חנון, אולי הפעם הוא בכל זאת מקשיב…