לקבל את התרופה הנסיונית, את ה"וירוס ההונגרי". במקביל לבדיקות הרפואיות בבודאפסט, אנחנו בילינו. ביקרנו עם הילדים בקרקס ההונגרי, בגני שעשועים מטופחים ברחבי העיר, ובשאר האטרקציות המזומנות לתיירים בעיר. גם טיפול חירום אחד בבית חולים מקומי לא פסח עלינו, אולם אנחנו הרגשנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. עד היום, למעלה מעשור שנים אחרי, עדיין לא ברור מה יש בו "ב, וירוס ההונגרי" הזה. החומר עדיין לא נחקר רפואית ומדעית כפי שמקובל ונדרש והוא אינו מאושר לשימוש בארץ. יחד עם זה, אנחנו בכל זאת מאמינים בלב שלם שהטיפול בתרופה זו האט את קצב התקדמות המחלה ואפשר לאופירי שנים ארוכות של שקט, ללא ביקור בבית חולים, ללא מעקבים או ניתוחים, ללא סכנה משמעותית לחייו, למרות כל מה שניבאו לו הרופאים .
והיו אלה שנים נהדרות. אופירי גדל והתפתח ככל בני גילו. מידי לילה היינו מזריקים לו את התרופה שלו, ומעבר לכך לא התקרבנו לבתי החולים. החלטנו לא לצלם אותו יותר בצילומים רפואיים. הצילומים תמיד הראו מצב קשה ואופירי הרגיש תמיד כל כך טוב. היה קשה לקבל בשורות על התקדמות המחלה ולראות את הילדון שלנו כל כך חי, כל כך כמו בריא .
זה היה גם הזמן בו הבאנו לעולם את יואב שלנו, אח צעיר לאופיר ולנעמה. אופירי, בן 4 בדיוק כשנולד יואב, שמח עם אחיו התינוק, ובאופן מיידי נהייתה לנו חבורה של שלושה חבר'ה בבית, שדבר לא הפריד ביניהם. הבית היה רועש ושמח, הם היו מבלים שעות יחד.
אופירי היה כמו כל אח גדול ליואבי: מגונן ושומר כשצריך, ומתעמר ורודה בו כשצריך ☺