ברזלית וילד הנצח שלי. נס ציונה, 24.5.24
אופירי, השנה אני לא אשת בשורות. 19 שנים אני מתאבלת עליך, בשנים האחרונות עושה זאת
לבד. המשא הזה כבד לי כבר, התעייפתי ממנו. אני רוצה לזרוק אותו לנהר הזמן, עליו כתבתי
במלאת עשור למותך. מצידי שייתייבש בבת אחת, ושאוכל לקבל במקומו אותך בחזרה. 19 שנים
עברו מאז אתה כבר הלכת, ועדיין אין לי מושג למה דווקא אתה שילמת בחייך ולמה אני נשארתי כאן
ככה, ללא מענה. במהלך השנים מצטרפים הורים רבים למסע הבלתי נגמר בדרכי השכול והאבדן.
אני רואה הרבה הורים יקרים ועצובים בשנים הראשונות, מנסים כמיטב יכולתם ודמיונם להכיל,
להישאר עם הראש למעלה, להנציח, לתת משמעות כלשהי לאבדן. חלקם שולחים שלוחות וסניפים
למקומות רחוקים… מילים, אנדרטאות, מדבקות, מעשים טובים, וחסדים מכל הסוגים… גם אנחנו
ניסינו להנציח אותך אופירי. אז ניסינו. חוץ מכאב שהולך ומתגבר משנה לשנה, שום פרי או פרח לא
צמח בגן ההנצחה הפנימי בליבי, ואנא אל תכעס שאיני מתקדמת או לומדת להיות עם הכאב. כל
המילים היפות, המכובסות, הרציונליות… כל שמחות החיים, ויש כמובן שמחות כאלה גם בחיי,
מתגמדות השבוע, כשאני מרשה לעצמי פשוט להתגעגע אליך. וויי כמה שאתה חסר לי. השנה הזו
התרסק לי הלב והתמלא בשחור כמו להרבה אחרים, ימים אחדים לפני יום ההולדת שלך באוקטובר.
לא העזתי לכאוב עליך בציבור, לא ברשתות ולא ברחובות. לקחתי פנימה וניסיתי גם את זה להכיל.
לא הצלחתי, והדיכאון העמיק בשקט. בעיקר אני רואה אתכם נמי ויואבי, את היחסים הקרובים
והבטוחים שיש לי איתכם, ואת הקשר ביניכם, והלב כואב על על ההחמצה שלנו, על ההחמצה שלכם.
הלוואי שהייתם שלושתכם יכולים לגדול ולהתבגר ביחד כשלושה אחים בוגרים, שלושת ילדיי. כואב
ממש.
19 שנים, וכל שנה זה אחרת. ניסיתי הבקר בתוך כל הכאבים הלאומיים והציבוריים שמוטחים בי כבר
8 חודשים, בעיקר להתחבר אליך אופירי שלי, ילד הנצח שלי. הבוקר מירקתי את מצבת האבן שלך,
כאילו זו משימת חיי היחידה. שמתי לב שברזלית דווקא עושה את העבודה, אבל היא גסה ופוצעת
בשולי אותיות העופרת של שימך היפהפה, האוצרי, ואני רק רציתי בעדינות וברכות. ואי אפשר. כל
שנות האבל, האבק, הכתמים, הירוקת מסביב, הקוצים מהעציץ של ציון השכן… הכל הכל פה, חזק
ממני כתמיד. אהבתי למרק ולקרצף היום. אח"כ התיישבתי בצל בדיוק מול האבן שלך. רבים הקשיבו
לפני הצהרים לדובר צהל המודיע ומספר, ואני הנחתי ראש על הברכיים ודמיינתי שאתה בין זרועותיי
ואני שוב מחבקת אותך. אני חושבת שאולי התחברתי, כי הרגשתי אותך פתאום קל על הכתפיים
שלי, כמו באותו ערב יום העצמאות כשלקחתי אותך על הכתפיים, כשעוד אפשר היה לחגוג פה
משהו, עם הזיקוקים ההם. אתה צהלת ושמחת, התרוננת ממש על הכתפיים שלי. אח"כ כשהורדתי
אותך לרגע מהכתפיים.. רצת הביתה לבד ואנחנו נבהלנו נורא כי לא טרחת לומר לנו אפילו. איזה
ילד עצמאי ובטוח בעצמך היית אז, כשהיית בערך בן .5 או .6
אחה"צ היום, דרך החיבוק החם של יואבי, שהציע 'יללה אמא, בואי נתחבק ונבכה ביחד', ויותר
מאוחר בערב לבבי, משפחתי, פשוט וקסום ביפו, בחיבוקים העוטפים של כולכם, יואבי, נמי, עמרי
ודניאלה, הרגשתי שהמשפחה הקטנה שלנו שלמה, ויש לי הרבה יותר ממה שנדמה לי בד"כ.
עוד מכתב שמתחיל אל אופירי, וכרגיל מופנה אליכם אהוביי.
אני אוהבת את כולכם. אמא