לאופירי, כשאתה לא כאן כבר 18 שנים. מאי 2023
רציתי לכתוב שיומולדת שלי ואזכרה לאופירי באותו שבוע זה לא כיף. האמת היא שזה מורכב. זה
בעצם קשה, או ליתר דיוק, קשוח. בכל אופן זה גם חנק לי בגרון, בבחינת לא לבלוע ולא להקיא.
ח'י שנים זה חי, אבל אופירי מת ואיננו פה לנו כבר ח'י שנים, ואני משתגעת מזה דווקא השנה, עם
כל 60 אביביי וקייציי שנחגגו לי בשמחה ונחת ועם המון אהבה השבוע… הצלחתי לבוקר אחד
דווקא להסיח את הדעת מהרצון להתייחד עם אופירי. רציתי גם למחוק את יום ההולדת שלי מלוח
השנה, השנה. רציתי לכסות את הראש מתחת לשמיכה, ושהשנה הגל הזה שאני יודעת להוריד
את הראש מולו ולחכות שיעבור, יטביע אותי באמת. רציתי למחוק. רציתי למחוק. למחוק. למחוק
את הכאב, את הימים, את השנים, את החוויות … למחוק את הצלקת שמסרבת להגליד כבר 18
שנים. למחוק את התסכול וההחמצה, את הגעגוע אליו. למחוק את הריח החמוד הצעיר שלו,
בבגדיו שהשארתי בבית. רציתי למחוק את הכאב הבלתי נסבל שאין לו מוצא, אין לו פתרון, אין לו
הסבר הגיוני אחרי המון שנים, אין לו נוהל כתוב, לא תפריט ולא לו'ז, אין לו אפילו הצדקה בעיניים
קרות מסויימות, של אחרים. הכאב המאיים הזה שאין לו חוקים, ובטח ובטח שאין לו תקומה. אני
רק יודעת כבר שיש לו חיים משלו, והוא אינו מתכתב עם אוקיאנוס האושר, האהבה, הגאווה
והנחת שדניאלה הקטנה שלנו הביאה אל תוך הלב שלי, אל תוך חיי ואל סדר היום שלי, שהולך יד
ביד יחד עם סדר היום הקטן, המתוק, החינני והתינוקי שלה. סדר היום שלי, שכולל עיסוק
משמעותי עבורי, חיי משפחה וחברה עתירי תוכן, וקשר אמיץ וחזק איתכם אהוביי. אז מה בעצם
רציתי לומר? אין לי מושג. רק שלאורו החיוור, הקלוש כבר של אופירי, שאיננו כאן ח'י שנים ,נר
הזיכרון שלו עדיין מהבהב, ויודע לתבוע יפה יפה את מקומו וזמנו על לוח השנה. הבנתי השנה גם
שהלב שלי עדיין חי, ועדיין סדוק. אולי מאוחה ברישול של 'יש ברירה' כזה. ואולי כבר הבנתי שיש
מצב כנראה שהלב הזה לא לגמרי יתאחה כבר. ועוד הבנתי, שגם לב לא לגמרי מאוחה, יכול ויודע
לפעום ולהיפתח. שהנפש לפעמים צריכה רק ליטוף כדי להזדקף חזרה, לא מעבר. ושיש גם עוד
אושר בעולם, שמחכה לי. אז אולי, רק אולי, בכל זאת כתבתי השנה בסופו של דבר קטע אופטימי,
כי התקווה לצידי, כמו תמיד, שומרת עלי.
ואני גם מתגעגעת השנה עוד יותר לאמא, וגם נורא מתגעגעת אליך אופירי.
אמא יעלי
