רציתי לכתוב שזה רעיון מאוד טוב, והנה, כבר אכתוב.
בשבוע האחרון של מאי זה יום הולדתי, ו4 ימים לאחר מכן, יום לכתו של אופירי שלי.
רציתי לומר שאני מצטערת שחזרתי לעבודה מידי עם תום השבעה.
שהייתי כזו חזקה, ורציתי אז רק את השגרה.
ורציתי לומר שכואב לי נורא שאתה כבר לא כאן, ושהחלטתי לא להביא עוד ילד לעולם,
שרציתי להשקיע את כל כולי בילדים שנשארו איתנו אחריך, ועכשיו שוב הבית ריק ומיותם.
ורציתי לומר שרבים אמרו שהם ילכו לצידנו בדרך האבל הקשה, אבל בסופו של דבר אפילו
אנחנו לא הצלחנו אחד ליד השניה, והכאב הזה עמד ביננו, והפחיד כל פינה שניסתה
להישאר חיה ושמחה.
ורציתי לומר ש17 שנה אחריך, אני מתגעגעת ובוכה, לפעמים כאילו זו ממש ההתחלה, ולא
יכול להיות שזה כבר 17 שנים, שאתה שם בעננים.
ואז אני נזכרתי בעוד זיכרון נוראי, איך שביקשת ממני ללכת יותר לאט, כי אתה כבר לא הולך
כל כך מהר כמוני וכמו יואבי אחיך הצעיר.
וזה עדיין מרגיש כמו מסמר נעוץ בלב, בקיר המלח, שהתעבה אצלי במהלך השנים. הקיר
שמאפשר לי להרים את העיניים שדמעו, ולחייך לאחרים.
והנה ניתנה לי שוב הזדמנות, לחרוז כך במין רוח שטות, כי חרוזים יכולים להקל על כאבים..
ובעצם זה לא באמת קורה, כשמרגישים אבלים וברגעים הקשים.
הזיכרון העצוב שהזכרתי, בשבילי מספר הכל. איך הלך הוא ונחלש ודעך, איך אני לא נתתי
לזה מקום ולא תמיד ראיתי, וכמה שהלב שלי שותת וקרוע אפילו עכשיו, באותו כאב חד של
צער וחרטה, על שלא הייתי מספיק טובה בשבילו.
מחלת ה GBM זו מחלה קשה ורעה, שעדיין לוקחת ילדים. ואין לה מרפא, ולקחה גם את
אופירי שלי.
אז מה בעצם רציתי לומר פה?
שיש לנו מזל גדול שניתן לנו המקום עדיין לספר ולדבר ולכאוב ולזכור. אז תודה למי שמאפשר זאת.
ועכשיו אלחץ על 'שלח' ואברח.