1.10.21
וזה אפילו לא יום הולדת. השבוע לא ניסינו לתאם ולהזמין מקום לארוחת ערב שתתאים לכולם.
השבוע לא חשבתי לי ולא התאמצתי לקלוע למשהו שאוהבים, ואין לי למי לתת עוד מנת פינוק של
אמא, ליום המיוחד בשנה.
היום אני לא מאחלת מזל טוב לילד שלי, לא חושבת טוב ולא מקווה לטוב בשבילו, לא משתדלת
להכין משהו ולא כותבת ברכה בחרוזים. הדבר היחידי, שקרה, הוא שבבוקר שוב הופתעתי מעוצמת
התאריך. בלילה כבר הגיעו החרדות לבקר, באמת וממש בלי שום סיבה. זה רק החושך בחדר
שלפעמים מפחיד אותי בלילה לפעמים רחוקות…
ובבוקר היום התעוררתי מתוך בכי. בדיוק כמו בבוקר הראשון אחרי שחזרנו בלעדיו בפעם הראשונה
מביה"ש. וכן, זו הייתה הנסיעה הקשה בחיי. ונהגתי רחוק הבוקר, והגעתי לעבודה מוקדם. היו שנים
שלקחתי לי חופש ביום הזה, והיו שנים שחשבתי שיותר טוב לי להיות בסביבת אנשים. השנה אני
לא יודעת מה טוב לי ומה לא טוב לי. סופסוף אני מבינה שכל שנה זה מרגיש אחרת, ואוהו כמה
שנים שאני כבר בודקת את העניין הזה.
כבר 17 ימי הולדת בלעדיו. קורה משהו נורא משונה בימי ההולדת של אופירי. אני לא בדיוק יודעת
וסופרת בן כמה הוא ומה היה יכול להיות. תמיד צריכה רגע אחד לעצור ולחשב. נולד ב-1994,
נפטר ב-2005, "בן עשר וחצי לתמיד" כפי שכתבנו בהודעה על מותו, אז היום בן כמה היה צריך
להיות בעצם? אבל בן כמה כבר היה יכול להיות? 27? זה לא מתקבל על הדעת.
אני לא מצליחה בשום אופן לדמיין אותו בן 27. אני יכולה רק מרחוק לראות דמויות עמומות של
"בני גילו", ולדעת או לקרוא מרחוק עליהם: חלקם כבר נשואים, אחד מהם אפילו אבא לילד…
בוגרי תארים, בעלי תפקידים ומשרות, חיים את חייהם כבוגרים צעירים עם או בלי בנות זוג, גברים.
אפילו לכתוב "בני גילו" זה לא סביר… הוא עדיין ילד. לאופירי אין גיל, אין חיים ואין יום הולדת.
הוא איננו וזה פשוט לא, ושחור, וחסר ואפל.
ולי זה עדיין קשה לקבל, גם אחרי כל כך הרבה שנים… הלוווווו היה לי פה עוד ילד, והוא עדיין
איננו, והוא אינו חוזר.
אז מה זה היום? זה בטוח לא יום הולדת. אבל זו הזדמנות טובה להזכיר אותו, כי אני זוכרת ובטוחה שתמיד אזכור.
ושוב. מה זה היום? זה סוג של תאריך שאני מציינת, והשנה אני כותבת רק פה בקבוצות
המיוחדות, כי אני בטוחה שזה מקום בטוח וכי פה מבינים. כי "יומולדת בלי ילד", זה לא מהסוג של
השלטים שאפשר להרים ולשאת ככה סתם באמצע השנה במרחב הציבורי.
לזכר אופיר צור ילדי 11.10.94-24.5.05