נס ציונה, 24.5.21 6 שנים בלעדיך אופירי
אני מודה שאף פעם לא הבנתי את 'תשמור על העולם ילד', וגם היום אני לא מבינה בדיוק למה התכוון המשורר. ממתי ילדים אמורים לשמור על העולם? האין זה תפקידם של המבוגרים, לשמור על הילדים, ולא ההיפך?
ובכן, מכיוון שאני לא הצלחתי במשימה החשובה מכולן, אז היום הוא שוב יום של חוסר שינה, פיזור שמאפיל על שגרה טובה וברוכה, חודש מאי האביבי שהתחיל בדמעות של פיזור יגון עמוק ושקוף ובלתי נראה, שקשה לי להבין איך כל פעם מחדש הוא שוטף את הנפש. מכונת הזמן המוזרה מסדרת יום שמתמתח ומתגמש ופורש ידיים, והוא עוטף בחום, ואותי הוא עוטף באהבה וגעגוע תמיד… כבר שש שנים יותר ממניין השנים שבכלל היה איתנו וחי איתנו.
אז מה אני יכולה לכתוב כבר, אחרי כל כך הרבה שנים, שאני עדיין הכי טובה בלהיות אמא? שלמרות שאיננו, אני עדיין מתגעגעת אליו. שהיה בדיוק אותו הדבר. שהכי חסר לכולנו ביום המאושר בחיי מאז שהלך, יום החתונה של נעמה ועמר. שגם הכלי אפייה שלו עדיין איתי במגירה במטבח, ואין סוף'ש שאני לא בשימוש. שאני עדיין רוצה לפעמים שהכל יחזור למה שהיה פעם, כשהוא היה איתנו, שהוא יחזור בכל זאת. גם במחיר של בתי חולים וניתוחים וטיפולים, אני מוכנה העיקר שיחזרו לי להיות 3 ילדים חיים ונושמים, ואחים. והייתי יודעת שזה לא יקרה. ורוצה גם לדעת שזוכרים אותו. שלא ישכחו. שהוא היה כאן איתנו.
ילד אמיתי פה. הילד ה'סנדוויץ' שלנו, אחיהם של נעמה ויואב. ילד חי, נושם, שמח, רוקד. ילד עם תחביבים, ילד אמיץ שעבר דברים רבים והתמודד עם משבר מתמשך מאוד, שהיה חבר טוב, ילד שאהב את גולי הכלב ואת בית ספר 'ראשונים' שלנו, שרכב על מיסטר הסוס, נהנה לבנות דגמי לגו מורכבים, הכין שיעורים וכתב עבודות בכיתה ג', אהב מאוד לאכול פיתה עם חומוס, ומילא פיו בקוביות של קרח, כי כך אהב.
הילד האמיץ שלי, שצפה מראש את עתידו, פחד מאוד ממה שעלול לקרות, ולא תמיד הייתה לו כתובת לפחדים, כי גם אני לא תמיד העזתי לדבר איתו על הכל. ואולי אולי חבריו לכיתה, שהיו כל כך צעירים כשעזב, יזכרוהו.
עם השנים הזיכרונות מתעמעמים, נושא הזיכרון מעסיק אותי הרבה, והדבר היחידי שמשתנה זה הכאב. ככל שהן עוברות, השנים, פחות ופחות עולה למעלה הכאב, ויותר ויותר מעמיק לו בתוך מצולות הלב. הצלחתי עם השנים להתיידד עם המעמקים הללו, הם פחות מפחידים ופחות מדאיגים אותי. הם המגרש הביתי שלי, מצולות אמיתיות שבהן אני בכל זאת נושמת. דווקא המקום היחידי שבו אני יכולה להתייחד באמת עם אופירי.
אז אולי זה עדיין מציף פעם בשנה, אך לא מטביע כבר. החודש התבשרנו שיש פריצת דרך חדשה במחקרים ונולדה תקווה חדשה לטיפול בחולים במחלה שלקחה את אופירי מאיתנו. זו באמת תקווה גדולה שזורה בבשורה החדשה, ויחד איתה יש עדיין אמהות שנזרקות אל תהום האובדן הבלתי נסבל הזה, אובדן של ילד צעיר. אני הייתי רוצה ללוות אמא צעירה שאיבדה ילד שנלקח ע"י הסרטן, אמא שנאלצת לעבור בעל כורחה בדרכי האבל והאובדן הללו, אמא כזו שאולי עדיין לא מזהה שעוד יש לפניה חיים טובים כי כל כך קשה ועצוב לה עכשיו, אמא נפלאה וגיבורה שכזאת לזכר אופירי, ואשמח גם להיות אוזן קשבת וכתף איתנה וחמה לאמא נפלאה וגיבורה שכזאת, גם לזכר אופירי שלי.