24 מאי 2018 , יום הזכרון לאופירי, ה-13 במספר.
אופירי שלי, אני חושבת שהצלחנו לזכור אותך השנה בדיוק כפי שרצינו. זה נכון שאתמול התעוררתי בבכי, תחושה שהגוף מוביל בלי לשאול אותי כלל, אך בהמשך הבוקר הבכי התחלף בתחושה מזוקקת של שקט והתייחדות איתך.
ערכנו ארוחת בוקר טובה ומפנקת לזכרך, ולטובתנו – החיים ביחד. דפדפנו בהמון אלבומי התמונות ונזכרנו, ולקינוח אפילו ראינו ביחד פרק מסדרת טלוויזיה משונה, העיקר להיות ביחד. אחה"צ עלינו עם אבא לבית העלמין, להיות ליד האבן שלך. עמדנו ביחד מתחת לשמש החזקה ודברנו בך, סיפרנו חוויות והעלינו זכרונות משותפים. אבא ואני שתפנו ברגעים פרטיים שעברנו איתך בכל מיני תקופות, יואבי ונעמה ספרו גם ממה שהם זוכרים, וביחד חשבנו שכמה חבל שעמרי מכיר אותך רק מהספורים.
כולנו כבר ממש גדולים, אופירי, אתה יודע שהתבגרנו לאורך, אז יכולנו לשתף מרגעים וזמנים שלא תמיד דברנו בהם, ולשמוע גם את יואבי ונעמה מחלקים ממה שחוו ועדיין חווים בהקשר שלך.
וחשבתי לי, שאיזה מזל יש לנו, שהאבן הזו המכסה אותך תישאר שם לתמיד, ותמיד נוכל לחזור אליה – אליך, לרגעים כאלה של חסד, שהם כל כך נדירים עבורינו כמשפחה.
אני מרגישה השנה אופירי, שפרשת עלינו שמיכה צבעונית וכנפיים של חופש – החופש לבחור לזכור אותך באהבה וביחד.
אמא.