לאופירי
כל שנה בפברואר, הגוף שלי מתחיל להרגיש חוסר נוחות וצניחה באנרגיות.. במרץ אני קצת מתאוששת ולקראת חודש מאי שוב חוזר חוסר השקט הזה. זה לא משהו שאני יכולה להסביר למישהו, אלה לא דברים שנראים מבחוץ. זה קשור רק לתחושות עמומות בתוכי, שחזור שהגוף עדיין זוכר, באותו הקצב בו התקדמת אתה לאחור, לפני 11 שנים.
והנה היום, הערב שלנו מתקרב בצעדי ענק כהים, אבל צעדיך שלך חרישיים וזריזים. כל כולך הולך במין דילוג מיוחד רק לך, מרחף לך על המדרכה עם הנעל השחורה הימנית הכבדה. יד ימין שלך דקה ולבנה, כפופה טיפה, תלויה על המרפק, וביד שמאל אתה מחזיק ארטיק קרח שקנית לבד אצל מיכאל, על פניך חיוך רחב בזוית המוכרת רק לנו, ואתה צוהל לקראתי: "אמא, חזרתי!".
ואני חושבת על יד המקרה הארוכה והגרומה שנשלחה אליך, ובחרה דווקא אותך להתמודד עם מחלה כל כך קשה ועם משברים מתמשכים, אך גם עם הרבה רגעים יפים ועילאיים שנסכו בנו ביטחון לרגעים, והאירו מעל הקשיים.
רואה אותך עכשיו בדמיוני… אתה עדיין ילד בן 10, ואני משפילה אליך מבט מתמשך ואוהב כזה, כמו המבטים האינסופיים שאני מרימה גבוה אל יואבי עכשיו.
אני מנסה להנציח אותך ביני ובין עצמי. פה עולה זיכרון מעורפל, שם פותחת, אחת לשמיטה, את הארון שלך, או מזכירה אותך בארוחה המשפחתית… העיקר שלא תימוג לגמרי מהזיכרון שלי, של המשפחה.
אחת עשרה שנים שאתה כבר איננו, ועכשיו זה כבר באמת יותר ממה שהיית איתנו. אתה עדיין זורם לי בגוף אופירי, ואני לא מוותרת על כל מה שמלווה אותי מרגע הולדתך: אהבה עמוקה, וגאווה עצומה על כך שהייתי ועודני אמא שלך.
השנה אני מקדישה לך את "סוס מעץ" שכתבה חדווה הרכבי לבנה שהלך ממנה.
אמא.