24 בחודש מאי, 2007
כל לילה, אחרי שהאורות בבית כבים, אני נכנסת למיטה ונאחזת בשברי הזכרונות שנותרו לי מילדי המתוק אופיר. זה לא כל כך קל. הזכרונות לא זורמים אלי לפי הזמנה. אני נושמת עמוק, עוצמת עיניים וממשיכה לאהוב אותו. את ילדי היקר אופיר. כך אני נרדמת, יחד עם אופיר ועם הכאב הזה, שמשתק אותי כל לילה מחדש, ומאפיל על הכל.
שנתיים חלפו מאז איבד הזמן משמעות, וכמו לא חלפו מעולם.
ונדמה כי החיים נמשכים, והמסלול ישר ומואר….
אבל דווקא אז אנו מבינים כי השביל הזה מתעתע הוא. זה נהייה קשה יותר ויותר.
וישנם גלים בלתי אפשריים, בהם אופירי כאילו חוזר לרגע, והגעגוע הנורא שוב בא ומציף, ולא מאפשר לנשום. והכאב מופנם, ואי אפשר כמעט כבר לדבר ולספר, כי הכל תמיד דומע, ושוב אני נשארת רק עם גאווה גדולה על ילדי היקר, ועם הזכרונות…
הזכרונות מציפים….צלליתך מטושטשת כשאתה רוקד עם הכתפיים ופרצוף מתוק כזה, לצלילי שירים שהיו להיטים לרגע, ואצלי מתנגנים בלב עדיין, כשאני מחכה לך שתחזור.
כבר שנתיים אני מחכה לך שתחזור. ואתה חוזר רק בחלומות. כן, לפעמים אנחנו קמים בבוקר, ומסתבר שכולנו חלמנו עליך בדיוק באותו לילה.
ואתה חוזר אל החדר שלך, "הבייתה!". בדיוק כמו שקראת מתוך מיטתך כל כך הרבה פעמים בחודשים האחרונים לחייך, כשאתה עוד לא עוזב ולא נפרד, וכבר לא לגמרי איתנו.
רציתי לספר לך, שמרגע שהמשכת הלאה, כבר שנתיים לא סגרנו את התריס בחדר שלך. בחדר שלך יש אויר ויש אור, זה החדר הכי פורה בבית. החדר בו אבא לומד ומתחדש, ומחפש אחריך במסעו שלו. בחדר הזה נשאר הארון שלך, עם כל החפצים המתוקים שלך, עם הריח המתוק שלך, עם כל הדברים שעדיין אפשר להחזיק בידיים, והם לא נמוגים ברגע….
אופירי'לה שלי, השארת לנו אור גדול, ואנחנו חיים לאורך.
אבל זה בכל זאת לא מספיק כבר. אני עדיין רוצה לחבק ולנשק אותך, ילד שלי. אני רוצה שתוסיף ותבוא אלי, תשאל שאלה או תשיר משהו, או סתם תכעס כמו שאתה יודע. רוצה ומתגעגעת לכל כך הרבה דברים, ואין.
אופיקי חמוד שלי, איך שוב הפך שימך היפהפה לאותיות שחורות גדולות על מודעות ברחבי העיר.
ולמה דווקא אותך לקח הסרטן לארח לו חברה?
למה אתה הלכת ולא תחזור עוד לעולם אלי?
גם אני רוצה את שלושת ילדי איתי. אנחנו משפחה כל כך קטנה עכשיו.
היום אני שוב מרגישה שהכל מסביב, זה אין אחד גדול.