נס ציונה, 27.5.2011
לאופירי ילדי היקר,
כבר שש שנים מאז שהשכבנו אותך לנוח כאן מתחת לאבן. וכבר שש שנים שאני עוד פותחת לפעמים את הארון שלך ועדיין הבגדים כמעט כולם, מחברות מלאות בכתב ידך היפהפה, אלבומי ברכות שציירו לך חברים לימי ההולדת, וכל הריח המתוק שלך, עדיין שם בין חפציך. זוהי קופסת האוצרות שהשארת לי כאן, שיש לי עדיין גישה פרטית אליה, כשאנו עדיין סופרים. שש שנים שאינך קיים יותר בגוף אבל נוכח מאוד בלב.
החודש הזה היה מלא וגדוש ימי זיכרון. ושוב המסך השחור איים לרדת והיו המון רגעים שבהם שוב נעתקה הנשימה, כל פעם שהזכירו אותך או את שימך. ואתה בטח מרגיש שאני עדיין הייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור ולדעת שאתה פתאום עוד יכול לחזור. או אולי מידי פעם לזרום קצת אליך, למרות שאני יודעת שהכל ממש כבר לגמרי ריק שם, בכיליך.
בזמן האחרון כתבתי המון, וגם שאלתי ת'צמי מהם החרוזים האלה שהגיעו אלי פתאום? זה בכלל לא אופייני לכתיבה שלי כמו שאתה יודע, אבל נראה לי שחרוזים, יש להם תפקיד חשוב בין המילים ובקצות השורות, ואולי עכשיו הם יכולים להקל קצת על הכאב החד שעולה כל פעם שאני נזכרת שבאמת באמת היו לי פעם איתי שלושה ילדים שלמים וחיים… אחות ושני אחים.
ובכן, אופירי ילדי היקר, נזכרתי שכשאתה אמרת לנו לבחור בחיים, כבר ידעת שיש ילדים שנשארים צעירים, ובכל זאת נתת לנו עשר שנים לחיות איתך, ואת כל שאר החיים להיות רק לאורך, ונכון שהמשפחה שלנו שוב קצת יותר קטנה, ולמרות זאת ואפילו עוד יותר, ממש איתנה!!!
בכל אופן, אולי אתה זוכר שהיינו נוסעים כל שבת להרצליה, להטיס שם את הפייפר, עם אלי וצביקה? זוכר שפעם אחת הפכת את הפייפר, ואבא התעלף שם כמעט? ואת אחת הפעמים האחרונות שהטסת אותו, ואתה בעצמך קצת התעלפת? זוכר שאת כל המורות הנחשבות שלך לקחת לטיסות? ורק את הילדים שאהבת ורצית בקרבתם?
ואת חוות החיות בגאליה? אתה עדיין זוכר? את התוכי "שלג", ואת השובך שבנית, את החיות שהאכלת ואת כל הכלובים שאף פעם לא התייאשת מלנקות?
ואת מיסטר הסוס? כבר עברו שש שנים פחות שבועיים מאז שהוא הצטרף אליך שם גבוה בשמים…. יכול להיות שאתה עדיין רוכב שם על גבו של הקשיש השחור הזה? אופירי שלי, אין לי כבר המון זכרונות ממך, אבל זה זיכרון ממש חזק שלא עוזב אותי. איך שהוא הלך שבועיים אחריך….
וכל הבילויים… וכל הטיולים שטיילת, איתנו ובלעדינו, ואת המנות המיוחדות שהכנת במטבח. את הבישולים והמתכונים, את הטעימות שהגשת לנו כל יום רביעי אחה"צ, בצלחת פלסטיק דקה שבכל זאת הצליחה להחזיק עליה מיני עוגיות או תבשיל מיוחד בכמות שמספיקה בדיוק למשפחה שלך…
אז אני לא מתביישת לומר, שלפעמים עדיין מתחשק לי לחזור לאחור, אל כל הזמנים שעברנו יחד, וגם אל כל האנשים ההם, שליוו אותנו שנים ארוכות ואהבו אותך כל כך.
כי לפעמים זה באמת חסר,
שכמעט כבר אין עם מי לדבר,
וככה סתם להיזכר,
בכל מה שעברנו איתך,
ואיך שאני עוד רוצה קצת, להיות לצידך… וביחד איתך.
אופריקי שלי, למרות כל מה שהיה וקרה, אני מרגישה שבלב פנימה אתה עדיין בסביבה, וכשאני רוצה להרגיש אותך אני באה הנה לבקר את האבן שלך. על האבן כתובות המילים שמנציחות אותך כבר שש שנים, ולידך באבן כתובים אחיך ואחותך היקרים, ואמא ואבא שלך, תמיד זוכרים, מתגעגעים. ועוד יהיו לכולנו חיים עוד יותר טובים. אני עדיין בדרך לשם, לומדת בשמחה איך גם לקיים את הצוואה שלך, ומרגישה שכל הזמן אורך מלווה אותי, וגם עבורי יקרה ויהיה: "תרשום דוקטור, תרשום שהולכים לחגוג!!".
אופירי'לה שלי, ילד הסנדוויץ' שלי: אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך בדיוק אותו הדבר, למרות שאתה כבר לא בסביבה שש שנים ארוכות.
אמא יעלי.