אני רוצה להקדים ולומר, שאתם המשפחה והחברים הכי קרובים, מכירים אותי ביום יום הרגיל. כשאמרו לי לפני חמש שנים, שלאט לאט הכאב יכנס למסגרות ידועות וקבועות, אולי לפי ימים מסויימים או תאריכים אחדים בלוח השנה, לא האמנתי. לא העליתי על דעתי שאוקיינוס הכאב והאבל הזה שטבענו בו לפני חמש שנים, יפסיק להציף אותי אי פעם. אבל לאט לאט זה קרה, והסתבר שאנחנו עדיין נשארנו כאן ביחד. כשהאביב מגיע, הגוף שלי מתחיל להרגיש, הכאב חוזר. זה בא עמום, אבל הגוף זוכר. זה מתחבר לעונות השנה, ולזכרונות, ובעיקר לתאריכים. ובשבוע הזה, האחרון בחודש מאי, שוב הכאב מציף. בחברתכם אני מרשה לעצמי להרגיש. מאפשרת לכאב להתנחל אצלי בלב ובגוף, ולהתגעגע אליו. עוד לא מצאתי את הפטנט, איך להחזיר אותו אלי בזיכרון, כשהוא עליז ושמח וחי כמו שהיה איתנו לפני שנרדם והתדרדר כל כך. אולי עוד חמש שנים זה יתאפשר, לא עכשיו עדיין….
אני יושבת ממתינה במסדרון ארוך. מסך הטלויזיה ובו תמונות ואורות מרצדים, מחזיר אותי תמיד לאולמות המתנה מנוכרים כאלה, של בתי חולים. ילדים מתרוצצים במסדרון הזה, וריח של סיגריות משובחות באויר פתאום מחזיר אותי אל אבא, סבא מוטול, ואל אופירי הילד. הילד שלנו.
כמה ימים לפני שאופירי איבד את ההכרה, נסענו יחד לתל השומר. הנסיעה השגרתית, שכמוה נסענו מאות פעמים, אם לא יותר, התארכה מאוד. הפקקים התמשכו והתעבו, ואני השתגעתי. השתגעתי מכך שהנסיעה נמשכת כל כך הרבה זמן, והשתגעתי מכך שאופירי לא מרגיש כלום, לא מרגיש את הזמן שעובר.
ישוב על הספסל האחורי, חגור בחגורת הבטיחות, הצמיד את האף המתוק לשימשה. השפתיים דבוקות אף הן, והעיניים פעורות, לבלוע את הנוף. מידי פעם מתנתק הפרצוף מהשימשה, כדי לקחת ביס קטנטן מה"פיתה עם חומוס" שהכנתי לו צידה לנסיעה.
כל כמה דקות אני מרימה עיניים למראה שמעלי, מנסה ללכוד את מבטו, אבל הוא בשלו: העיניים בולעות את הנוף, והוא כאילו לבד במכונית. מידי פעם אני מנסה לשאול אותו מה שלומו או איך עוברת עליו הנסיעה, אבל הוא לא עונה לי בכלל. שקוע בעולמו, אופירי לא מרגיש שאינו נמצא לבד, אינו מרגיש שאנחנו יחד.
שעה שלמה חולפת, לפני שאני מעיזה לפנות אליו שוב. לפני הפנייה ימינה לכיוון תל השומר, אני חושבת לעצמי שהכל בסדר. אולי. לפחות עברנו כבר את "מסובים". עוד מבט במראה, עוד בירור חרישי: "הכל בסדר אופירי?", "מה כל כך מעניין שם בנוף?", "הדרך מאוד עמוסה הבוקר, בוודאי עוד מעט יתפנה ונוכל להאיץ…". אין קול ואין עונה מהספסל האחורי. הדממה ממש מקפיאת דם, אופירי מרחף במקום אחר ובזמן אחר.
הדרך מתפנה במפתיע אחרי הפנייה לבית החולים. הנה אנחנו נכנסים בשער. אני מחכה לאופירי שיכוון אותי לכיוון מגדל החנייה הגבוה החדש. זה מן תפקיד קבוע כזה, לכוון אותי לשם, לטפס עד הקומה האחרונה, תוך שהוא מקדים את הקומה ומכריז באיזו חיה היא מסומנת. פנינו מועדות תמיד לקומה 14, קומת קוף. בדרך עוברים כמובן את קומת דג, קומת קנגרו, קומת תמנון… אני אף פעם לא מצליחה לזכור את כל החיות האלה, ואופירי אף פעם לא שוכח אף אחת מהן, וכל חיה איזה קומה היא מסמנת.
ממשיכים לטפס. בין קומת דג לקומת חתול, אופירי משתתק ואינו מבשר על קומות נוספות. "אמא", "אני ארצה שנלך אל סבא מוטול!", "חשבתי על משהו באוטו, ואני רוצה שתקחי אותי אל סבא מוטול".
אני נרעשת. במשך השנים למרות שלא הרבינו לשוחח על סבא מוטול, אופירי היה "מביא" את סבא מוטול אלינו, בכל מיני הזדמנויות בלתי צפויות. "אל סבא מוטול? מה פתאום אל סבא מוטול?" . "כן! זה מה שאני רוצה, את הרי יודעת שקראתם לי על שמו. אז אני רוצה לכתוב מכתב לסבא מוטול, לבקש ממנו שיעזור לי להבריא, ולקחת את המכתב אליו, אני חושב שאולי סבא יוכל לעזור לי להבריא".
הנסיעה שלנו הסתיימה בבת אחת. הגענו לקומה 14.
באותו בוקר של בדיקות אופירי גמר שני בקבוקי קולה במקום אחד. תוצאות בדיקות הדם היו טובות ואני שאלתי את ד"ר וולדמן למה כל כך קשה לו ללמוד ולהישאר בקצב הלימודים של הכיתה. היא ענתה לי: "יעל, אופירי אף פעם לא יהייה כמו כולם, הוא מאוד מאוד חולה".
לא הבנתי למה דווקא היא אומרת לי דבר כל כך קשה, ולמה דווקא עכשיו, ולמה דווקא במילים האלה… לא הבנתי בכלל.
זה היה ביום שלישי. ביום שישי לאחר מכן, אופירי התעורר מוקדם בבוקר, וחזר למיטה לנמנם קצת. אבל הוא לא התעורר בחזרה, וישן במשך שלושה חודשים רצופים, ולא הספיק לכתוב מכתב לסבא מוטול.
השבוע, כשישבתי במסדרון הארוך וריח של סיגריות משובחות עטף אותי לרגע, נזכרתי באבא, ובאופירי.