האופוריה שלי.
עזרה לי לשכוח די במהירות את העבר הכל כך קרוב.
והשכיחה ממני לזמן כל כך קצר את העתיד האפשרי.
וגומרת לי על החיים שלי בהווה, לא נותנת להרים את הראש.
ולמרות שהיה אצלנו שיפור עצום, שאופירי חזר ממקום שממנו אף ילד לא חזר עוד לפניו, שהוא שוב
כפלא בעיני כל רופאיו ..
האופוריה הזו, שאיפשרה לי להפסיק לספור את ימי החסד…
וגורמת לי ליפול שוב על הפנים, עת המצב מתדרדר שוב.
ומי יודע עוד כמה . עוד כמה פעמים אהיה שוב באופוריה כזו.
כמה פעמים אבהל ואהיה כמשותקת, בשעה שצריך לטוס לבי"ח, פתאום , מתוך כל הטוב והיופי שיש לנו.
מתוך "כאילו" שיגרה.
עוד כמה פעמים אתקשר בבכי לרופא, ואסרב להצעה להביא אותו לבית חולים, כי בבית עדיין יותר טוב.
והרופא שיאמר לי "אני באמת לא יודע מה להגיד לך, תעשי מה שנוח לך…." כמה פעמים ארשה לו ככה
לוותר על הילד שלי?
ועוד כמה פעמים נוכל להעלות את מינון התרופות, וכמה פעמים אסתער אל תוך חדרו עם המצלמה
ודמעות בעיני וחיוך על פניו, "הכל בסדר, אמא"…
ואני יודעת שכלום לא בסדר. ואף אחד לא יכול לעזור.
רק אהבתינו, היא שמקילה מעט ודוחה את הקץ, ומאפשרת לו לחייך עדיין.