בים היופי הזה והשקט, בעומק אגמי הדשא המטופח
בחסות צלליו הקרירים של בוסתן עצי הפרי
וצליליו של הרוח הפורע את המים במפל
הולך וכבה הילד שלי.
הוא עדיין איתנו.
כולו מחובק ומנושק, אהוב מתמיד.
יפהפה ועדין, בדיוק כמו ביום בו נולד.
הוא פוקח עיניים חומות ענקיות, הן אינן מדברות.
טהור וזך.
כבר שלושה שבועות שלא בא דבר אוכל אל פיו.
אנו רוצים להחזירו הביתה, אל חדרו ומיטתו.
רחוק ככל האפשר מביה"ח, קרוב קרוב אצלנו בלב.
וזה לא מתאפשר עדיין.
אני ממש מתחננת,
שלא יגמר לעולם.