היום אחה"צ, השארתי את הבנים בבית ויצאתי להחזיר את נעמה מחוג.
עזבתי ל 10 דקות את הבית.
בדרך חזרה, התרגשנו יחד מקשת ענקית שנפרשה למולינו, עוטפת ומחבקת מכל כיוון. נפעמות מן
היופי, המשכנו לנסוע אט אט, לא מפסיקות לחפש את הקשת בין הבניינים שהחלו להצטופף בכניסה
חזרה אל העיר. בעודנו מחליפות חוויות, מתקבלת שיחת טלפון במכונית.
הלב שלי צנח .
אני מקבלת עשרות שיחות טלפון כאלה ביום, בכל רגע שאיני לידך אופירי..
פותחת את הדיבורית , ושומעת צווחות של אושר:
"אמא! איזו קשת נפלאה יש בשמים, פתחתי במקרה את החלון…את רואה"?
"בטח שאני רואה", השבתי.
אפילו לא הספקתי לחלק איתו את החוויה, וסגר את הטלפון…
רציתי להיות בשלמות עם נעמה ברגע כזה מיוחד ומפעים. אבל אופירי במקרה (או שלא במקרה)
הקפיד להיות איתנו תמיד באותו מקום, ומיהר, והקדים אותי. והאושר שלו!
זו הייתה חוויה אדירה. אנחנו נהייה יחד תמיד.
בים הקשיים הנערמים עלינו בשבועות האחרונים, אני נאחזת ברגע הזה בכל מאודי, רק שלא יגמר
לעולם.