עכשיו שוב המשפחה שלי מפוצלת.
אני מהלכת במסדרון הארוך, מתקשה להאמין שהמקום מוכר כל כך,
שאני מרגישה כאן ממש בבית, שזה ממש שלי, שלנו.
ועייפתי.
עייפתי מחוסר שינה, מחוסר הידיעה, מחוסר הוודאות.
עייפתי מהפתעות קשות, ממצבי חירום, מכך שאי אפשר לתכנן שום דבר.
עייפתי מלהכין את החגיגה של מחר, לבדי.
וצריך להמשיך הלאה.
להרים את הראש ולנגב את הדמעות, להיות חזקה בשביל כולם, וביחוד בשבילו.
מזל טוב לילדים המתוקים שלי.
מחר תהייה לנו חגיגה נהדרת.
ולי לעולם לא תהייה הורות רגילה.