בחלומותיי הפרועים ביותר בקיץ ,1996 לא תיארתי לעצמי שהשנה, שש שנים אחרי, אנחנו נהייה שם
שוב, ובאותו מצב צבירה.
מחשבה זו חלפה בראשי השבוע, כאשר ראיתי את בלוני התקווה מרחפים ברוח, גבוה ולמעלה, אל תוך
שמים שאינם נגמרים.
שש שנים אנחנו מפריחים בלונים. כל קיץ מתכנסים יחד, כמאה משפחות של ילדים חולים.
כותבים ברכה ותפילה לבריאות.
אופירי מצייר ציור מצחיק. גם נעמה כותבת דבר מה.
יואבי, שלפני שש שנים עדיין לא נולד, מוסיף גם הוא ברכה מיוחדת בשפת הקטנטנים.
שפת האחים הצעירים, שדואגים מהבטן, מבלי להבין…
ואז, לצלילי "הלוואי , או "לתת", או שיר אחר שאיני זוכרת מהו, אנחנו גוזרים את החוט, והבלון מתעופף
למעלה.
גם השנה בכיתי. נמאס כבר לבכות מהסרטן, זה במילא לא עוזר.
וזה בכל זאת נמאס. הסרטן.
אופירי כותב משאלות, כל שנה. ככה הוא חי לו ביננו, איתנו, שלנו!
השנה הזו, בקייטנה הזו, הבחנתי שבפעם הראשונה הוא ממש הרגיש חלק מקבוצת ילדים שהם כמוהו.
בד"כ הוא חושב שהוא הילד היחידי בעולם שמתמודד עם סרטן, כי הרי הוא כמעט לא נמצא בבית החולים.
ובשנה האחרונה זה מתחיל לחלחל אצלו שרוב הילדים מסיימים טיפולים, מבריאים, וממשיכים הלאה.
והוא עדיין עם הסרטן.
והסרטן איתו ביחד.
ואנו חוזרים ואומרים, משננים לו: המחלה ישנה חזק!
והתרופות הן בשביל שהמחלה לא תתעורר.
והוא עדיין לא שאל מה יקרה כשהיא תתעורר, המחלפצלת..
אני עוברת הלאה.
עוקבת אחרי קבוצת הבלונים המתרחקת. הם כבר ממש קטנים, כמעט בלתי נראים שם למעלה.
ואני תמיד תוהה עד לאן הם מגיעים, הבלונים?
ומי מקבל אותם, כאשר הם יורדים חזרה לאדמה?
ביני לבין עצמי יודעת שהם אינם יורדים לעולם.
הברכות והמשאלות מרחפות שם בשמים, בים העננים,
עד שהן מצטמקות ונמוגות, בלויות ומשומשות.
זה לוקח בערך שעה אחת.
בשנה הבאה, נכתוב ברכה נוספת.
אותה משאלה בדיוק.